EMDR הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים

ישנו הבדל בין לדעת את הדרך לבין ללכת בדרך
מורפיוס מתוך הסרט ‘המטריקס'

EMDR – Eye Movement Desensitization and Reprocessing – הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים.

זוהי גישה פסיכותרפויטית לכל דבר. השיטה מוכרת על ידי גופי טיפול בינלאומיים מובילים כארגון הפסיכולוגים האמריקאי וארגון הפסיכיאטרים האמריקאי

פירוש שמה של השיטה הוא הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים, אולם כיום לא משתמשים בהכרח בתנועות עיניים, אלא בגירויים בילטרליים (המערבים את שתי ההמיספרות) נוספים כאוזניות המשמיעות קול לסירוגין, או רטטים שהמטופל מחזיק בידו ורוטטים לסירוגין.

על פי התאוריה של ד"ר שפירו, כאשר מתרחשת חוויה טראומתית או שמעוררת מצוקה רבה, מנגנוני ההתמודדות הנוירולוגים והקוגניטיביים עשויים להיות מוצפים בקלט. במצב זה של הצפה, הזיכרון ומאפייניו (תמונות, קולות, רגשות, תחושות גוף) לא מצליחים להשלים את העיבוד בו יש צורך, וכתוצאה מכך מאוחסנים באופן דיספונקציונלי ברשת זיכרון נפרדת.

במהלך שלבי העיבוד של EMDR, המטופל מתמקד בזיכרון במהלך חזרות של עיבוד בילטרלי שיכולות להמשך בין 15 ל-75 שניות. בעקבות כל חזרה של גירוי בילטרלי, המטופל נשאל על האסוציאציות והמידע שעלו במחשבותיו במהלך התהליך. בדרך כלל חומר זה הופך להיות מוקד העיבוד הבא. תהליך זה של גירוי בילטרלי ואסוציאציות הנובעות מתוך הזיכרון עליו עובדים, נמשך פעמים רבות במהלך הפגישה.

כאשר רשתות הזיכרון הטראומתיות מופעלות, למשל בשל טריגר בחיי היום יום, המטופל עשוי לחוות מחדש אספקטים של האירוע המקורי, באופן שגורם לתגובות קשות ולא מותאמות להווה. זה מסביר מדוע אנשים שחוו או היו עדים לאירוע טראומתי, סובלים מפלשבקים חוזרים, ואמונות, מחשבות או חלומות חוזרים. זיכרון לא מעובד של אירוע טראומתי יכול להיות מלווה ברגשות עוצמתיים ואף בתחושות גופניות חזקות, גם אם חלפו שנים רבות מאד. התאוריה היא ש-EMDR עובד ישירות על רשתות הזיכרון הללו, ומגביר את עיבוד האינפורמציה על ידי יצירת קשרים בין הזיכרון מעורר המצוקה לבין אינפורמציה אדפטיבית יותר המאוחסנת ברשתות זיכרון אחרות. הזיכרון עובר שינוי כאשר קשרים חדשים נוצרים עם מידע יותר חיובי ומציאותי. קשרים אלו יוצרים שינוי במרכיבים רגשיים, סנסוריים וקוגניטיביים של הזיכרון. כאשר ניגשים מחדש לזיכרון, המטופל כבר לא מרגיש מצוקה, במקום זאת הוא זוכר את האירוע בפרספקטיבה חדשה, עם תובנה חדשה, פתרון לעיוותי החשיבה, העדר מצוקה רגשית והעדר גירוי פיזי נלווה, יחד עם תחושת הקלה גדולה.

כאשר האירוע הטראומתי או מעורר המצוקה הינו אירוע יחיד בודד, למשל תאונת דרכים, יש צורך בכשלושה מפגשים של שעה וחצי עבור השלמת הטיפול. כאשר מדובר בריבוי אירועים טראומתיים שתורמים לבעיה, כהתעללות פיזית, מינית או רגשית, הזנחה הורית, מחלה קשה, תאונה, פציעה, או טראומה הקשורה לבריאות שמובילה לבעיה בריאותית כרונית, לחימה וכדומה, זמן ההחלמה עשוי להיות ארוך יותר. טראומה מרובה ומורכבת עשויה לדרוש מפגשים רבים יותר כדי שהטיפול יושלם.

לגבי המנגנון עליו מבוסס השינוי אצל המטופל, בעקבות טיפול ב-EMDR, ישנן כיום שתי פרספקטיבות עיקריות. ד"ר שפירו הציעה כי אף על פי שיש מספר תהליכים שונים בבסיס האפקט הטיפולי של השיטה, הגירוי הבילטרלי תורם במיוחד ליעילות הטיפול באמצעות עוררות של שינויים פיזיולוגים ונוירולוגים שעשויים לסייע לתהליך של עיבוד הזיכרונות הטראומתיים. פרפספקטיבה אחרת, סוברת שהיעילות של EMDR קיימת גם ללא הגירוי הבילטרלי, ושהטיפול למעשה עובד כצורה של דה-סנסיטיזציה.

מטרת הטיפול ב-EMDR היא להשלים את העיבוד של זיכרונות מציקים אלו, לצמצם את השפעתם המתמשכת ולאפשר למטופלים לפתח מנגנוני התמודדות אדפטיביים יותר.

התיאוריה העומדת מאחורי טיפול זה היא תיאוריית הAIP (Adaptive Information processing), ובעברית 'עיבוד אינפורמציה בצורה אדפטיבית/מסתגלת'. תיאוריה זו גורסת שקיימת חוויה קשה שלא עובדה כראוי ולמעשה 'משתוללת' באופן בלתי נשלט במוחו של האדם ובכך משפיעה על חלק/מרבית/כל תחומי חייו. כל דבר המזכיר את החוויה הטראומטית בכל צורה שהיא, יוצר תגובה קשה מאוד שיכולה להתבטא במגוון רחב של תסמינים ולעיתים אף להגיע למצב של ניתוק ממה שקורה בהווה. לעיתים האדם לא מבין כי תגובתו נגרמת מהזיכרון של אותו אירוע או סדרת אירועים ורק יחווה את התגובה כהתפרצות זעם פתאומית, התקף חרדה או פאניקה, התכנסות פנימה, דיכאון וכו'. מתוך כך, מטרת הטיפול הינה לעבד כראוי את החוויה הטראומטית כך שלא תצוץ בצורה מציפה ובלתי נשלטת, אלא להביא לכך שזיכרון זה יישמר בצורה שניתנת לעיכול והתמודדות. עיבוד שכזה יביא לשיפור התפקוד והחוויה הפנימית של האדם במגוון תחומי חייו, שהושפעו עד כה בצורה קשה מהעיסוק המרכזי בחוויה.

עיבוד הזכרון הטראומטי

קיימות מורכבויות לא מעטות הדורשות הכנה ראויה על מנת שהאדם יצליח לעבד את הזיכרון הטראומטי בצורה נסבלת, שכן אם העניין היה כל כך פשוט הוא היה מצליח לעשות זאת בכוחות עצמו. העיבוד נעשה על ידי חיבור המצוקות והקשיים לכוחות הטמונים בנפשו של האדם, ולצורך כך יש צורך לוודא שהכוחות חזקים דיים על מנת לאפשר התקדמות (Russell & Figley, 2012). לצורך כך יש צורך בהכנה נכונה לפני תחילת העיבוד כך שלמטופל יהיו מספיק כוחות להתמודד והסיכון להגיע למצבים מזיקים יפחת (Van Der Hart et al, 2014). בהכנה זו המטופל ממלא את ארגז הכלים שלו במגוון טכניקות שיסייעו לו להתמודד בצורה טובה יותר עם התסמינים שלו כגון הרפיית שרירים ודמיון מודרך להתמודדות עם הצפה וחדרה (Leeds, 2009) או קרקוע (חיבור לכאן ועכשיו) באמצעות תרגיל 4 יסודות (2007Shapiro, ) המיועד למצבים בהם יש נטייה להיגרר למחשבות חודרניות (מציפות) או קושי להתנתק מהעבר.

קיימת חשיבות לדעת מתי המטופל כבר מוכן להתחיל את תהליך העיבוד ומתי יש להמשיך בהכנה ובניית הכוחות. בעוד שמעבר לעיבוד מוקדם מדי מהווה סיכון להצפה ומצב שבו המטופל מתקשה להתמודד בטיפול (אחת הסיבות שמטופלים נושרים מטיפולים), המתנה בשלב ההכנה ללא התקדמות לעיבוד עלולה לתקוע את ההתקדמות ובכך ליצור תסכול אצל המטופל. לפיכך, המעבר לעיבוד מתבצע כאשר המטופל חש בטוח מספיק שמסוגל להתמודד עם ההצפה במידה ותבוא, בעוד התמקדות בהכנה תתבצע כאשר המטופל חש מוצף או חושש מפני הצפה. למעשה, העבודה נעה הלוך ושוב בין שלב הכנה לשלב העיבוד באופן שוטף ובכך מתקדם הטיפול. במצבים פחות מורכבים אין צורך לחזור להכנה והיא מתבצעת רק בתחילת הטיפול ליתר ביטחון. כאן ברצוני להדגיש את העניין שלאורך הטיפול המטופל אמור להרגיש בשליטה מלאה של מה שקורה ומצליח להתמודד בצורה מסתגלת. זהו בעצם תפקידו העיקרי של המטפל.



לקבלת מידע חייגו 052-3838-436 או השאירו פרטים ואתקשר